נכון כותרת מסקרנת?
השמורה הזאת, שנמצאת מזרחית ללימה הרחק בהרי האנדים תפסה את עיני בגוגל מפס, בעודי מחפשת נואשות שוב ושוב מקום בטבע, שלא יהיה רחוק מידי מלימה, בה עגנו עם האניה לחמישה ימים.
נסיעות לילה להוארז לא באו בחשבון וגם טיסה לקוסקו לביקור חוזר בערי האינקה לא משך אותנו. לימה היתה זכורה לי כמקום די נוראי (ביום האחרון גילינו שגם היא התבגרה ב-13 השנים האחרונות והפכה לעיר די מגניבה), ורציתי הרים וטבע. השיטה של חיפוש מקומות יפים דרך המפה בטלפון עבדה לנו לא רע ביוון אז הלכנו עליה שוב. מצאתי את השמורה הזאת - נור יויוס קוצ'ס. במפה היא נראתה קרובה (יחסית), רק חמש שעות נסיעה. שיטוטים באינטרנט גילו שהיא מאוד לא מתויירת והמידע עליה מועט. נסיונות להבין את התחבורה הציבורית לשם לא צלחו ובסוף החלטנו לשכור מכונית.
אז אם התמונות יעשו לכם חשק קחו בחשבון את הפרטים הבאים: רק ברכב פרטי, הנסיעה לוקחת שמונה שעות, (עם עצירות פיפי קצרות במיוחד). וכדאי לקחת צידה לדרך.
התחלנו את הנסיעה על כביש 40 שידוע גם בשם pan-american highway. נוסעים דרומה דרך הגבעות המאובקות והאין סופיות על החוף הפרואני, פנינו מזרחה דרך עיירות מחולקות בין שכונות עולם שלישי טיפוסיות לבין שכונות חדשות עם שמות מדיפי ניחוח הוליוודי ותמונות של ילדים משכשכים בבריכה, רצוי עם שיער בהיר.
לאט לאט העיירות המבולבלות פינוי את מקומן לטבע פראי וכבישים צרים. הרים זקופי קומה הקיפו אותנו מכל עבר, צחיחים למראה אבל כמעט דורשים שנסתכל עליהם שוב ונראה את החיים שבהם - צמחיית מדבר ונחלים.
ציור על סלע צדדי סימן שאכן הגענו לשמורה
עצרנו בלגונה למנוחה והתפעמות מהנוף, עד הגענו לכפר אנדי מנומנם שבו תכננו לישון. לב היה חלש ומנומנם והבנו שיש לו מחלת גבהים. התלבטנו מאוד אם לרדת או להשאר. נסיעה חזרה בדרך הררית שלקח לנו שמונה שעות ויומיים להשלים נראתה מסוכנת לא פחות מהמתנה. המקומיים לא התרגשו ונתנו לנו תה קוקה. החלטנו להשאר ולהיות עם יד על הדופק, ליטרלי, כל חמש דקות. שש שעות מאוחר יותר, בשתיים בלילה, לב התעורר ושאל אם הגענו. ואז הלכנו גם אנחנו לישון. למחרת טיילנו בשמורה עצמה ואין מה לומר - היה שווה. אין איך לתאר אז דפדפו בתמונות. על שמונה השעות נסיעה חזרה ביום למחרת באמת שאין הרבה מה לספר.
