רומניה מתגלה כמשאירים מאחור ארמונות, טירות וכיכרות מטופחות, ומתרחקים מעט מהערים הגדולות.
עולם חקלאי עשיר של חוואים, רועי צאן ובעלי מלאכות מסורתיות.
בעונת הקיץ בולט העיסוק בהכנת המספוא לקראת החודשים המושלגים, נראה שכל אדם או גוזם חציר,
או מפזר אותו לייבוש, או אוסף אותו לערמות בצורות מצורות שונות, או מנייד אותו בעגלה רתומה לסוסים
או עוצר להשחיז חרמש באבן משחזת. העיסוק בחציר ובמספוא ממלא כל רגע פנוי.
צמד סוסים מושך עגלה עמוסה בחציר, כשהעגלון יושב בראש הערמה, כמו על מצע של עננים,
הוא אחד המראות המושכים ביותר.
על ספסלים בצד הדרך ניתן לפגוש גם את טוות הצמר – כמו מסיפור היפהפייה הנרדמת שהזדקנה בחינניות;
את המגלפים בעץ – מכלי בישול וכלי בית, ועד שערים של כנסיות; את בעלי דוכני הבשר שצולים קבבים במאות
ונקניקיות בכל צורה שמוכרת לאנושות; ואת מגבני הגבינה שמפיקים ככרות טעימות וטריות של ברינזה.
האנשים שפגשנו לא הוטרדו מנוכחותנו ומהמצלמה, המשיכו בענייניהם כאילו הבטלה היא חטא גדול ומלאכה ארוכה עוד לפניהם.
בכל זאת, יש עוד כל כך הרבה דשא לקצוץ. זוג אחד בכל זאת לקח הפסקת נמנום מתוקה, שאין ציורית ממנה (ואן גוך 1890).
בימי ראשון התמלאו הכנסיות באנשי הכפרים. הגברים בכובעים והנשים בשכבות שכבות של בדים רקומים
בדוגמאות האופייניות לאזורים מהם הגיעו. מטפחות, שמלות וחולצות צבעוניות.
חוץ מהכמרים והנזירות שדבקו בשחור סולידי.
