הכי כיף לשבת ליד החלון במטוס. כך אפשר לראות את הנוף, אפשר גם להשעין את הראש. אבל בטיסה האחרונה הבנתי – זה המקום היחיד במטוס שמאפשר להרגיש בו לבד, לפחות מצד אחד מתוך הארבעה.
באניה, ארבעה חודשים שאין בהם זמן להיות לבד, כי כל רגע פנוי מתמלא בעבודה. ועכשיו – שבועיים אחרי – עדיין אין רגע לבד כי הילדים ממלאים אותו בנוכחות, בדרישות, בבקשות, בדיבורים. וגם בצחוק והמון אהבה.
התעוררתי לפנות בוקר. אור הפנסים שחודר מבעד לקירות הקש הארוגים יוצר אורות קסומים על הכילות שמעלינו. תרנגולים וצרצרים ממלאים את החלל. יש פנאי למחשבות לזרום ולעבור, ולנמנום נוסף לבוא ותפוס את מקומו בבהייה נוספת באורות הרכים. הפנסים שמחדירים את אורם הרך לא מצליחים להסתיר באמת את העובדה שעדיין לילה.
לאט לאט כולם מתעוררים. הגוף עוד לא רגיל לשעון החדש ורגעי הפרטיות מתפוגגים. בתחילה הכרבולים שקטים, מלמולים של בוקר עוד משמרים משהו מהשקט הזה. אבל לאט לאט הוא נדחק והחלל מתמלא בדרישות לתשומת הלב שלי... עד שאני לא ממש זוכרת על מה חשבתי... רק את הקסם.
ועכשיו אני מנסה לכתוב את השורות האלה, ברווח הנדיר שבין הדיבורים, הרצונות, הבקשות.
שורה... "אני רוצה משהו לאכול?"
שורה... למה התכוונתי? "איפה ארזנו את המטען?"
שורה... הלכה לי לאיבוד המחשבה. "אמא אני צריך לשירותים"
שורה... שבריר מחשבה?
עוד כמה זמן תהיה ארוחת הבוקר לאנשים שהשעון שלהם מורה שתיים אחר הצהרים?
הקסם התפוגג לנוכחות מסוג אחר. מנסה ללקט אותו, לאגור אותו, אך המציאות מורה להרפות. הגיע הזמן לצאת מהחדר.
