מקדש איסה היה כנראה ה"אתר" היפני הראשון שביקרנו בו אחרי טוקיו.. בדרך אליו ביקרנו בקמקורה על מקדשיה המיוחדים ובשימודה הקשורה קשר אמיץ להיסטוריה של היחסים הבינלאומיים של יפן. ובכל זאת רק במקדש איסה קלטתי שאני ביפן. אולי יפן נפתחה לפני לאט, ואולי אני לפניה. אולי הכניסה לשגרה של טיול כזה - בואן קטן בו נוסעים, ישנים ובעת גשם אפילו אוכלים לקחה קצת זמן לפנות את תשומת הלב למה שקורה. במקדש איסה הכתה בי ההכרה הישנה שיפן זה מקום כל כך מורכב שאולי לעולם לא אבין.
נחתנו כמו חייזרים לתוך אירוע שנתי במקדש, שאף אתר או ספר תיירים שקראנו לא הכיר. אלפי אנשים באו למקדש השכם בבוקר להספיק לראות את ברכת הסומואים. באוהל לבן התגודדו אלופי סומו והמתינו לכהני השינטו שיובילו אותם בתהלוכה אל חצר המקדש. חיכינו כמו כולם, צילמנו כמו כולם, והלכנו לאורך הגשר לידם כמו כולם. אבל שלא כמו כולם לא היה לנו מושג מה משמעות הטכס, מה בדיוק קורה כאן ומי נגד מי. היתה שמועה שיש גם טורניר שהכרטיסים אליו אזלו כבר מזמן.
לא הספקנו להרגע מהקרבה לענקי הקרב היפנים האלה, ונתקלנו בתהלוכה של מי שנראו ככהני שינטו. מיהרנו לעקוב אחריהם, פוסעים בשקט אל המקדש הראשי, מורשים להכנס לחצר הפנימית הסגורה לציבור הרחב, ומקבלים אף הם ברכה. המשכנו לאטנו בשיוטו במתחם, מתרשמים מן העצים העתיקים העצומים ומהיפנים שקדים קידה ומוחאים כף לפני כל ציון. חשבתי לעצמי שנראה שהם מביעים כבוד לעצים, מכירים בקיומם, יותר מאשר עובדים אותם. הגענו לרחבה גדולה והנה מצעד כהני השינטו שקיבלו ברכה במערכה הראשונה ישובים כולם, חץ וקשת בידם. דקות ארוכות ושקטות, אחד אחד, נורו חצים והבקיעו את המטרה. מדוע? כנראה שלא נדע.
לכל מקדש יפני יש רחוב - ובו דוכני מזון ומזכרות. לפעמים נראה שהיפנים מבלים יותר ברחובות אלה מאשר במקדש עצמו. במקדש באיסה אפשר להגיד שזאת ממש שכונה ולרגל היום המיוחד הזה זכינו גם לראות את הסקורה הראשונה שלנו, לצפות במופע תופים, ובסרט על מיתולוגיה יפנית' לראות המון נשים בקימונו, לאכול שלל לביבות - שיפודים - מוצ'י - סושי - גלידת תה ירוק, ולצפות בקריקטוריסט מוכשר אחד, שמכין קריקטורות מקרמל. לפעמים של כלבלב המחמד של הקונה. כאמור - גם את זה לא הבנתי.
