אני חושבת הרבה על הטעם להמשיך ולהחזיק בלוג נדודים כשאנחנו לא ממש נודדים, וגם כשכן אני לא ממש כותבת בו. אמנם בשנתיים האחרונות הצלחנו למרות ואולי בזכות הקורונה לנדוד די הרבה, כמה שבועות של טיולים בארץ בהם ניסינו לדמיין שזה הדבר האמיתי; כמה שבועות של בריחה לקרואטיה ויוון שהחרשנו מהרשתות החברתיות, כי לא נעים... ואנשים בסגר... אבל היו אחת הנסיעות היותר אותנטיות שחוויתי; וחודש זללני להפליא באיטליה בחופש הגדול האחרון. אי אילו מסעות משפחתיים שלא צלחו את האנרגיה הקולוסלית שדרושה לי כדי לכתוב אותם. הם נשארו ככותרות בראשי, תמונות בענן, וההבטחה הדחיינית שהנה הנה אני מעלה אותם מהאוב אל הדבר הכי קרוב לאלבום שאני עושה מאז המצאת המצלמה הדיגיטלית. ואולי דווקא בגלל שכבר ארבע שנים אנחנו לא "נודדים" במשרה מלאה, כל יציאה וכל חזרה היא פריזמה למחשבה על נדודים ובית, ועל המקום של כל אחד מארבעתנו במשוואה הזאת של נדודים ובית. ערב החזרה מאיטליה היה לי קשה במיוחד. חזרה ללא געגועים. חזרה של ספק במשוואה הזאת. הרגשתי שהמסלול הפרטי שלי ממשיך לצד אחד של המשוואה, ושל אהוביי לצד אחר.
כבר ארבעה וחצי חודשים שאני לא עובדת. הסתיים סמסטר ראשון מזה 15 שנים שאני לא מלמדת. הרבה משימות תיעוד לקחתי על עצמי מתוך רצון לשרטט לעצמי את הסיפור שלי בחמש-שש שנים האחרונות. לעזור לעצמי למתוח את רגעי הנדודים של היום-יום דרך הסיפור שלהם מחדש וההנכחה שלהם בזיכרון של עצמי. לפעמים אני מצליחה, לפעמים אני מתלבטת לְמה זה בכלל טוב.
הגיע חודש ינואר, והוא היה מן חודש כזה של רִיק עמוס. כאילו לא התרחש הרבה, סיורים התבטלו, טיולים נדחו, בידודים באו והלכו, שלם היה כל כך עסוק שלא חגגנו לו יום הולדת. לפעמים היו ימים עם הרבה זמן אבל עם מעט סבלנות, לפעמים היו ימים עם הרבה בטלה אבל בלי רגע של מחשבה צלולה. בין לבין היה גם הרבה יֵש והרבה שמחה וטבע, והרבה הזמנות קופצות לעצור לחשוב על הנושא הזה שוב, כאילו אי פעם הפסקתי.
בינואר לפני חמש שנים יצאנו לפיליפינים. אמנם היינו כבר אחרי ארבעה חודשים בדרכים, אבל אלה היו חודשים של מסגרת מאוד ברורה. שהינו שבועיים בתקיעוּת שרק מי שכל האפשרויות פרושות לפניו יכול להכנס אליה, וההחלטה לטוס לפיליפינים פתחה את האופק.
בן לילה חזרנו להיות תרמילאים, יוצאים לזמן ומסלול לא ידועים, קלי תיקים ורגליים. באותה נקודת זמן לא ידענו מתי נחזור לישראל ולאן נתגלגל והיינו שיכורי חופש. הודענו בחגיגיות בפייסבוק ש-life is like a box of chocolate, טסנו ביום ההולדת העשירי של שלם וחגגנו לו יום אחר כך ב-Coco Farm, כך שאי אפשר היה לפספס שעברו בדיוק חמש שנים מאז. גוגל ופייסבוק שלחו לי תזכורות יומיות של "היום לפני חמש שנים" ודאגו להזכיר לי.
לפני כמה ימים החלטתי לחזור אל נדודים של הרמן הסה (בתרגומו החד פעמי של יהודה עמיחי). מיד קפצה לי התראת "היום לפני 43 שנים" מהסוג הישן. זאת כבר הייתה כבר ממש קונספירציה של היקום שבעט לי בישבן כדי שסוף סוף אפרוץ את מחסום הכתיבה המטופש ביותר אי פעם ואתיישב לכתוב את הפוסט הזה.
חודשיים לתוך הפיליפינים, כשהכל מתיישב לו יפה במקום ואנחנו כבר יודעים שממשיכים מכאן ליפן, אני צריכה להחזיר תשובה לאורנים אם אני חוזרת ללמד באוקטובר. אני יושבת על המזח בקונספסיון ויודעת שצריך לחזור.
לא בגלל כסף ואפילו לא בגלל געגועים. כבר חזרנו פעם בגלל הסיבה הזאת, שהסה כותב עליה כל כך מדוייק: היה שלום בית אִכרים קטן! היה שלום נוף מולדתי. אני נפרד ממך כנער הנפרד מאמו, אבל הוא גם יודע שלעולם לא יעזוב אותה לצמיתות, גם אם ירצה בכך. הפעם זה לא הסיפור. נדודים הוא ספר שכולו הרהור פנימי, ומסה פוליטית, וביטוי נועז של מה שיהפוך חמישים שנה מאוחר יותר לקלישאה. אבל הוא לא ספר של הורֶה.
ידעתי שצריך לחזור. הבנתי בלי לדעת עדיין למה, שהכל בסדר עם ה"חומר" של בית ספר, עם תחושת השייכות והיציבות, ואפילו עם מחסורים זמניים בחברת ילדים אחרים. כל אלה דברים שאנחנו כהורים ידענו לאזן, ושחיי נדודים מספקים גם אם בדרך אחרת וסמויה מן העין. יותר מכך. כבר הבנתי ממש לעומק את הכוח העצום של היציאה של ילד מהקשר שבו כבר נקבע לו "תפקיד" [וכתבתי על זה כאן: נסו בלי מסגרות. ותגלו שאפשר לאתגר את התוויות. שלילדים שלכם (ולפעמים גם לכם) יש פנים לא מוכרות, יכולות אדירות שנעלמו מרוב רצון טוב לעזור-לקדם-לתייג-למיין-לסדר ולהתאים את עצמנו ואת האחרים.]. אבל ידעתי שצריך לחזור. הסתכלתי על המזח עליו ישבו אחר הצהרים שלם ולב והבנתי, בלי לדעת עדיין למה, שיש גם דברים שאנחנו לא יכולים לתת להם בעצמנו.
הודעתי שאני חוזרת.
חודשיים אחרי הנחיתה בפיליפינים, חצי שנה של נדודים לפנינו, הצלחנו למשוך את האופק הפתוח כמעט עד הסוף... יפן... רוסיה... חמישה שבועות אחרונים באיסלנד כבר היו תערובת של פליאה על נדיבות הלב של החברים שלנו אדי ואסטה והשתוממות מול הטבע הפראי, לצד כבדות של סוף טיול. מי שהיה שם יודע... ההתבוננות בימים ההולכים ואוזלים משתקת. עד היום לא העליתי תמונות מאיסלנד לבלוג.
עברו חמש שנים מאז נחתנו בפיליפינים. התמונה מקונספסיון עדיין בשומר המסך שלי, מזכירה לי שהיתה סיבה חשובה לחזור. על פניו אנחנו מצליחים לשמור על "שגרת נדודים" יפה, חיים את האוקסימורון הזה מבחוץ ומבפנים.
שמחים במה שיש בבית, כמהים לדרכים, יוצאים לִפְרקים, לפעמים אפילו מצליחים לשכנע את שלם ולב לוותר על יום אחד של בית ספר בשביל לנסוע לחרמון.
אבל הסה צדק. זמן רב עבר עד שלמדתי לדעת, שאי אפשר להיות שניהם, שאני נווד ולא איכר, מחַפש ולא משַמר.
ארבע שנים אחרי הרגע ההוא על המזח החלטתי להתפטר. לנתק את הקשר שהיה לי מובן מאליו בין ההחלטה שלי כהורֶה אי אז בקונספסיון לוותר על נדודי נצח, לבין מה שאני עושה בזמני הקצוב על האדמה הזאת.
אולי ילדַי יהיו איכרים, אולי נוודים. באשר לי...
כבר היתה לי מולדת, כבר בניתי בית, כבר מדדתי קירות וגג, כבר סללתי שבילים בגן וכבר תליתי תמונות בארבעה הקירות. זה יצר האדם – אשרי שזכיתי לחיות כך ולו רק פעם אחת! רבות מבקשותי התגשמו. ביקשתי להיות משורר ונעשיתי משורר. ביקשתי לבנות בית ובניתי לי בית. ביקשתי אשה וילדים והיו לי. ביקשתי לדבר אל בני-אדם ולהשפיע עליהם בדברי; וכך עשיתי. וקרה שהגשמת כל בקשותי היתה לי לשובע. ודווקא את השובע הזה לא יכולתי לשאת. כתיבת שירים נעשתה חשודה בעיני. מטרה שאותה השגתי, שוב לא היתה מטרה, וכל דרך היתה לדרך עקיפין. וכל מנוחה הולידה געגועים חדשים.
