אני אוהבת סרטי מסע – המסע החיצוני תמיד מהווה סיפור כיסוי למסע פנימי. מעבר של הרים גבוהים ונהרות שוצפים, אתגרים ומשברים שמובילים לאיזו תובנה. בסרטי מסע אף פעם לא מתעדים את השגרה ביום של אחרי. בסרטי מסע הגיבורה תמיד צועדת לבד במעלה ההר, מתמודדת עם עברה, צולחת את המשבר בעצמה, עוברת תמורה עמוקה אך לא לגמרי ברורה. לאחרונה אני נוטה גם לקרוא את הספרים עליהם התבססו סרטים כאלה, וחושבת לעצמי שגם אני רוצה – לצאת למסע, להגיע לתובנה; מדמיינת את עצמי חוצה את ההרים הגבוהים, מתגברת-מתעוררת בבדידות מזהרת.
אני לא אוהבת את השימוש במילה הזאת, מסע. יש בה משהו פלצני, יומרני, רוחני, ובי לעומת זאת יש משהו שיפוטי, ציני, מעשי. הרבה אנשים אהובים משתמשים בה - לגבי החיים, לגבי טיולים ארוכים, לגבי לימודים - ואני חושבת עליה, על המלה הזאת. למה היא כל כך מרגיזה אותי? אני נודדת בעולם כבר תשעה חודשים, מלווה בתיק גב גדול, חבר לחיים, ושני ילדים. לא מגיע גם לי איזה מסע קטן? מסעונצ'יק? למה שלא אפרגן לעצמי בכל זאת?
עברו שלושה חודשים מאז שכתבתי את הפתיחה לפוסט הזה. שלושה חודשים בהם הבנתי דבר או שניים. הבנתי שבכל הספרים והסרטים האלה, שאני כל כך אוהבת, הגיבורה יוצאת למסע מתוך מצוקה, ואולי להודות במצוקה זה דבר שגם אותו צריך ללמוד, כדי להסכים וללכת הלאה. הבנתי שבכולם ניצב הדימוי הרומנטי של ההלך הבודד שזרק את כל מה שהיה לו בשביל ההליכה בשביל-הריפוי. וזה דימוי קצת לא הוגן לאנשים שרוצים להיות הורים הגונים לילדים רכים. ועלי להבחין את מה ארצה להשליך, ועם מה ארצה להמשיך. והבנתי גם עוד דברים שניסוחם עוד מעורפל כי האבן שנחתה במים עוד מייצרת גלים שמערבלים את אבק הקרקעית. אז בינתיים אני מאגדת כאן צרור מחשבות, שאולי בסוף יהפכו למסע.
נַסּוּ בְּלִי תַּנוּר
נַסּוּ בְּלִי כִּיוֹר
נַסּוּ בְּלִי מֵחַם לְקָּפֶה
נַסּוּ בְּלִי אַסְלָה
נַסּוּ בְּלִי מַרְאָה
נַסּוּ בְּלִי מְכוֹנִית
נַסּוּ בְּלִי עֵט
נַסּוּ בְּלִי מַחְשֵב
נַסּוּ בְּלִי סֵפֶר
נַסּוּ בְּלִי אֹפֶק
בְּלִי תַּחֲזִית מֶזֶג אֲוִיר
נַסּוּ בְּלִי הַיָּם
רַק אַתֶּם וְהַשָּׁמַיִם
וְהַחַיָּה
שֶלּוֹטֶשֶת בָּכֶם עֵינַיִם
שבתאי מג'ר. מתוך: יפו, כשהייתי רחוק, הוצאת ספרי עתון 77.
כבר כמה שנים שהשיר הזה הולך איתי – נעוץ לקיר ולמחשבות. ממשיך לתבוע ממני לחשוב מהן האבנים הגדולות שלי. הבנתי את השיר הזה בערך באותו אופן בו הבנתי סרטי מסע. הוא התחבר לי לאבן אחד גדולה ומשמעותית שלקח לישנים לנסח לעצמי – פשטות. ראיתי בשיר הזה קריאה לפשטות מרצון וגם קריאה להתבוננות בתלות שלנו בחפצים ובתנאים, אבל גם קראתי בו את מה שקראתי בספרים ובסרטים – את הפנטזיה להשאר לגמרי לבד, בשקט, רק אני והשמים, ולחכות להתבהרות שתגיע. השנה לפעמים השיר הזה הכעיס אותי – איך אפשר להיות לבד בטיול כזה? מתישהו, לפני כמה חודשים, בערך כשכתבתי את החצי הראשון של הפוסט הבנתי שזאת בחירה שלי – לחכות לתנאים המתאימים או לנסות לצעוד כאן ועכשיו. אז הנה ה"נסו בלי" שלי לשנה האחרונה.
נסו בלי חפצים. זה ממש כיף. כשסיימנו לארוז את הדירה, ולצמצם את נכסינו הניידים ל-53 ארגזים, הרגשתי קלילה כנוצה. שרון ואני אמרנו אחד לשני שגם אם נחזור אחרי חודשיים היה שווה. במהלך השנה שוב ושוב הפחתנו, הורדנו, מסרנו, מיינו, ואנחנו עולים היום לטיסה עם 13 ק"ג כבודה למבוגר, ו-6.5 ק"ג כבודה לילד. בפעם הבאה ניקח פחות.
נסו בלי אסלה. טוב זה בשיר המקורי, אבל גם זה לפעמים קרה, וגם זה מהקלים עבורי.
נסו בלי שעון מעורר. גם זה קל, ומתחרה רציני במצעד הדברים הטובים ביותר בטיול ארוך. יקיצה טבעית זה דבר מופלא, בלי למהר, בלי לצאת בזמן, בלי להספיק. לא יאומן כמה עומק יש לפעולה הפשוטה הזאת. בלי להיכנע לסטנדרטיזציה של עונות השנה, והגוף והרוח לתוך סדר יום שנקבע, מי יודע למה ומה?
נסו בלי שגרה. זה טוב או רע? בלי שיגידו לכם מה לעשות – מה תעשו? מה מניע אתכם בחיים? האם יש לי מטרה משל עצמי או שאני כחץ שלוח?
נסו בלי להחליט. אצלנו זה טבעי עד כדי גיחוך. טבעי עד כדי הסתגרות-בחדר-עד-שלא-מחליטים-לאן-הלאה. זה מוסיף לחיים המון עניין וקלילות, וגם לפעמים בלבול וחוסר בהירות.
נסו בלי אינטרנט. תלוי את מי שואלים. להרגשתי זה כמעט לא קרה, או לא קרה מספיק.
נסו בלי מסגרות. בלי מורה או גננת, או ילד מציקן, בלי בוס או המעצבנת ההיא מהמשרד, שאפשר להאשים אותם בחוסר הבנה, במה שרע או קשה. נו אלה שרק בגללם....
נסו בלי מסגרות. ותגלו שאפשר לאתגר את התוויות. שלילדים שלכם (ולפעמים גם לכם) יש פנים לא מוכרות, יכולות אדירות שנעלמו מרוב רצון טוב לעזור-לקדם-לתייג-למיין-לסדר ולהתאים את עצמנו ואת האחרים.
נסו בלי מסגרות. 24 שעות. 7 יממות. בלי חופשות, בייביסיטר, סבים וסבתות.
נסו בלי פרטיות. ע"ע הסעיף הקודם. באותו חדר, אותה מיטה, בבתים של אחרים (מה הם חושבים עלינו? למה הילדים כל כך רועשים?) בבוקר, בערב, בצהרים. כשמתחשק להתכרבל כי קר, כשמתחשק דלי קרח על הראש כי חם, כשמתחשק לחשוב, כשמתחשק לחלום, כשמתחשק לנשום.
נסו בלי זמן זוגי. ע"ע שני הסעיפים הקודמים ותבינו שזה הנושא הכי מורכב בקרב משפחות שמטיילות עם הילדים.
נסו בלי סודות. כל בני המשפחה יראו הכל – את ההתמכרויות הקטנות וגם הגדולות, את מצבי הרוח, את הפחדים, את האכזבות, את האהבות, את השחרור ואת השמחה.
נסו בלי להשוות. לטיולים שעשיתם בלי ילדים, לטיול שדמיינתם לפני שיצאתם לדרך, לטיולים של התרמילאים בני ה-20 שאתם פוגשים בדרך, לטיולים של משפחות אחרות, עם ילדים עצמאיים, שקטים ומנומסים.
נסו בלי לתעד. בלי להצטער שהבלוג מנמנם לו חודשיים, או שפספסתם דווקא את הצילום ההוא המיוחד, או שילד בן ארבע מחק לכם כרגע 127 תמונות מהנייד. השאירו משהו לסידור האלבומים בדיעבד, כמו פעם כשחיכינו לפתח את הפילמים בסוף טיול של כמה חודשים. ואל תשכחו לגבות.
נסו לזכור מי אתם, בלי להתבייש לבקש. במקרה שלי זה לטפס על הרים. מזל ששרון ניחש.
נסו בלי לפספס את השקיעה. היא מתרחשת כל יום ובכל עונה.
