אתמול נהגנו החוצה מטוקיו, ובדרך עברנו כלכך הרבה גשרים שהפסקתי לספור. הופתעתי למרות שידעתי שטוקיו היא עיר נמל מלאה נהרות ותעלות. נראה לי שהופתעתי כי לא חוויתי את הים כחלק מרכזי בתרבות של טוקיו. בעיקר בהשוואה להמבורג ממנה יצאנו להפלגה לפני כמעט שבעה חודשים. חשבתי על מה ששרה ארנסון למדה אותי בגיל 17 על תרבויות ימיות ועל כך שיפן לא נתפסה בעיני מעולם ככזאת. נכון שיש בה דייגים ואי אפשר לאכול פה משהו בלי דג, או אצה, או שניהם... אבל עדיין הים לא מרגיש לי הלב הפועם של התרבות. הרים, מקדשים, עצים.
במקדשים של טוקיו יש עצים עתיקים.
יש שערים שבנויים עצים שפשוט חייבים לחבק.
יש גנים שמרגישים ממש כמו יער, ומעידים על בוניהם יותר ממה שאוכל לתאר במילים. היום, שבועיים אחרי שהגענו ליפן, טיילנו ביער עם סנסיי גנקויאמה (Gankoyama) והמראה של חופת העצים פעם בי ומלא אותי עד גדותיי. ואז סנסיי גנקויאמה אמר "יפן היא תרבות של יער."
Mature forest trees live in harmony at Guankayama
לגנקויאמה (מילולית "ההר העקשן") הגענו עם האוטו-בית ששכרנו ליפן. ואן-בית הוא תיאור מדויק יותר לרכב שבלילה הופך למרחב שינה של 2X3 מטר. ארבעה ימים נשארנו ביער והכרנו את Yoshinori Hiraga, הסנסיי שגר שם כבר 19 שנים ומלמד אנשים על עצים ויער. הנדיבות של סנסיי והכנסת האורחים שלנו ריגשה אותי לא פחות מהעצים. ואני נוהגת לשוחח עם עצים, לא רק לחבק אותם. מהרגע שהגענו היתה הרגשה של חופש ונשימה, כאילו היער מארח אותנו ולא סנסיי.
look for the ninja amongst the trees
Yoga platforms
and some hammocks
ארבעה ימים עברו בזמן יער, שהוא איטי ומהיר ותמיד ברגע. ועשינו הרבה ומעט בעת ובעונה אחת. שלם למד לירות נכון בחץ וקשת מבמבוק, סנסיי הפך את שרון למדריך יצירה בבמבוק, לב המציא עשרה משחקי דמיון עם מקל במבוק, וכולנו עזרנו לכרות במבוקים כדי לתקן במת מדיטציה ביער.
Bamboo bow and arrow
Sharon becomes a bamboo pot making instructor
Shallem and Master Guankayama
Creating bamboo pots
Meditation platform needs fixing
Cutting bamboo to replace old ones in platform
We all fell in love with bamboo
וחוץ מבמבוק, שלמדנו לעבד בכל מיני דרכים ולכל מיני שימושים גם חטבנו עצים, הכרנו את האורחים האחרים, שתינו המון תה, בישלנו על המדורה, התקלחנו באמבטיית עץ יפנית מסורתית, וטיילנו ביער.
a trip to the grocery store
Yummy
ומה עוד? שוחחנו. אני אישית כאמור שוחחתי עם העצים, אבל גם העצים נתנו מרחב לשיח פנימי, ולשיח ללא מילים, ולשיחה עם סנסיי שעוד מהדהד בי רישומה ומשמעה. אחרי שסנסיי אמר לנו ש"יפן היא תרבות של יער" חשבנו על זה לא מעט.
סנסיי אמר גם שבמערב יש נטייה לראות היררכיה שבה אלוהים נמצא מעל לאדם, ושניהם מעל לטבע; ואילו בתפיסה היפנית אין היררכיה - האל והטבע והאדם הם אחד. הפער הזה, הוא אמר, מוביל לתפיסה המערבית שאפשר וצריך לשלוט בטבע. הוא לא יכול להבין תפיסה שכזאת. הטבע הוא לא אויב שיש לשלוט בו אלא ידיד שמסייע לנו. והעצים הם הכל - האש, המזון, הבית וגם יותר מזה משהו רוחני שקשה לתאר כמובן במילים. את משנתו תרגם חבר שלו לאנגלית ואפשר להוריד את הקובץ המלא באתר הזה. לי זה הזכיר מאוד את מה שסוזוקי אמר בהרצאה שלו "מזרח ומערב" (שהופיעה בספר זן בודהיזם ופסיכואנליזה), קטע שאני לומדת הרבה עם סטודנטים שלי. נפעמתי לפגוש מישהו שחושב אותו דבר, למרות שלא קרא את סוזוקי מעולם. ולדבר איתו על יפן של היום לעומת יפן של פעם, על היער שעדיין פועם בליבה, ולראות את הצער בעיניו על השינוי.
שלם מיד שאל איך זה מסתדר עם עצי בונזאי ועם גינון יפני שמקפיד על כל פרט ופרט כדי לעצב את הטבע מחדש. סנסיי אמר שזאת שאלת זן.
