מפת התמצאות עם מקרא סימנים, כולל בכתב ברייל, יצרה אצלי המון ציפיות לבאות. זו לא רמת הפירוט אליה התרגלתי מביקורי בחדרי שרותים ציבוריים [תמונה 1]. בעקבותיה נגשתי לעבר תא המצוייד באסלה בסגנון מערבי. אך אבוי, מנורה אדומה בצד הדלת אותתה כי לא רק עלי חביב התא. אמנם שורת נורות כחולות מכיוון שירותי הכריעה האירו לעברי באור מזמין, אבל החלטתי לדבוק בתחושת הבטן הראשונית שלי. בינתיים, מוסיקה קלאסית ומרצפות בגוון פריחת הדובדבן הנעימו את ההמתנה. הנורה האדומה התחלפה בכחולה המזמינה ומן התא יצא איש בפסיעות קלילות. הוא קד לעברי קידה זריזה וריחף לדרכו. אח! קידה זו דרך מסוגננת להתחיל את המפגש לו ציפיתי.
בפנים נגלה תא רחב, אך לא באופן מאיים. תאורה טובה, אך כזו שאינה מסנוורת ואינה מדגישה פגמים, קמטים או קפלים מיותרים. על הרצפה נחה הטבעה של כפות רגליים, המנחות את המבקר הטירון כיצד לשבת על האסלה, חלילה יבחר לרכב עליה כשפניו מופנים לעבר מיכל ההדחה [תמונה 2]. עת התישבתי לקדם את העניין שלשמו באתי, החלה סביבת התא לפעול על חושי: חום מושב האסלה המדוייק הכה באחורי, אביזרים מרתקים נגלו לעיני מכל דופן, מנגינת הרקע הצטרפה בקאנון לנעימות גופי, והריח...לא היה שום ריח. לא ריחות אדם ולא ריחות מלאכותיים. חווית ריק של ריח. ומולי מושב קטנטן להניח בו ילד קט ומשמאלו מתקן להשעין מקל הליכה של סבא [תמונות 3, 4]. התא רחב מספיק, אך לא באופן מאיים, לארח גם את בני וגם את סבא. בילוי רב דורי שכזה.
וכשתמו ענייני, ולא נותרו עוד תירוצים להאריך את שהותי בתא, נפנתי אל לוח הבקרה של שטיפת הישבן. גיליון רחב עם כפתורים גדולים והסברים מאירי עיניים על האפשרויות הגלומות באסלת-העל [תמונה5]. התלבטתי בין השטיפה הישירה לבין זו המתיזה. האחת הרגישה חודרנית מידי והשניה שטחית משהו. וכשכבר נחה דעתי בעניין סוג ההתזה, הבחנתי בחוגת עוצמת לחץ המים, שהחזירה אותי אל שולחן הלבטים. כיוון שהייתה זו עבורי פעם ראשונה, החלטתי להסתמך על המבקר הקודם, שממפגשנו החטוף לא הותיר עלי רושם של אדם הרפתקן באופן מיוחד, ולהשאיר את העוצמה כפי שהוא קבע אותה. ביד חוששת אבל אודה שגם נרגשת לחצתי על הכפתור והמתנתי. שניה ארוכה עברה מבלי שקרה דבר, ואף הבטתי לעבר הכפתור בחוסר בטחון. ופתאום זרם מדוייק בחומו, בעוצמתו, במיקומו ובערבולו שטף באחורי. עיני הסתחררו, איך? איך ידעה האסלה שמכירה אותי הכרות חפוזה בלבד לקלוע כל כך? שאלות רבות עלו בראשי: האם היא מצויידת בעין אלקטרונית שאומנה לזהות צורות טבעתיות? האם היא גם מקליטה ושומרת נתונים אותם תעביר לחברתה שבשרותי תחנת הדרכים הבאה? האם אוכל לקחת איתי הבייתה אסלה כזו, או את זו בדיוק ליתר דיוק? האם בזבזתי חצי קוב מים בעודי שקוע בתהיות?
הגיעה שעת פרידה. ולא קל לי, וגם לאסלה שלמדה את גופי לא קל. ובעצם, למה עלינו להפרד? בחוץ יום גשום וקר, ואני אוכל להתחמם לי על המושב, ובני הקטן יהנה משלל הכפתורים ומזרמי המים, ואפילו המוסיקה הקלאסית תקלע בדיוק לטעמו של סבא.
תמונה 1
תמונה 2
תמונה 3
תמונה 4
תמונה 1
