יפני מחליט להיות דייג.
טוב, לא ממש מחליט מייד, כי גם אספן חרקים, חבר באגודת ההיסטוריה של הכפר ויצרן קטן של טופו הן אלטרנטיבות ראויות, שהולמות את כישוריו ותחומי העניין שלו.
אבל בואו נזדרז קצת, ונגיד שבשעה טובה, אחרי ששקל, בחן והתלבט, החליט. דייג.
מייד עושה מנוי לשני מגזינים של דייג, אחד יפני ואחד בריטי. אולי גם בגויים יש חכמה.
מצטרף למועדון הדייג המקומי, להתחיל לצבור וותק, ולהמתין שיהיה מי שירשם אחריו על מנת שלא יהיה צעיר החברים.
ממלא בתשומת לב את הטפסים המחוזיים לבעלות על סירה קטנה, מקום עגינה ומכשיר רדיו קשר ימי.
ממתין 120 ימים נקובים ומזמין סירה, נגרר וג'יפ ניסן למשוך את השניים.
נוסע לעיר השכנה, בה שוכנת חנות בת 5 קומות לציוד דייג ומחנאות ועושה כרטיס חבר. הוא עתיד לחזור על המסלול בין ביתו לבין החנות פעמים רבות בעתיד, ומכניס את המסלול לזיכרון הטלפון הנייד.
חוזר לחנות הציוד ורוכש: מכנסי גומי המחוברים למגף, מעיל שייט, אפודה מרובת כיסים, כובע שמצל על העורף, רשת עם ידית מתקפלת, כסא מתקפל, ציידנית עם חיבור למצת הרכב, 3 חכות עם חוטים, קרסים, משקולות ומצופים, פתיונות צבעוניים ומגדיר דגים.
מגיעה הסירה, היפני מאבזר אותה בכל הציוד שרכש, מדביק במקום בולט את תקנות הדייג העונתיות, ומשיק את הסירה באגם הסמוך.
ישראלי מחליט להיות דייג.
קונה חכה.
דייג.
