נסיעת רכבת בת שבעים שעות שמתחילה בולאדיווסטוק שעל האוקיאנוס השקט ומסתיימת באולן אודה, בירת חבל בוריאטיה, שבסיביר. לילה ויום ועוד לילה ויום ועוד לילה ועוד יום. השכנים לקרון השינה מועטים וחוסכים בתקשורת עם זרים. זרים מארץ אחרת, זרים מעיר אחרת, זרים שאינם בני המשפחה הקרובה. השגרה נוצרת מהר, בבוקר ובערב פריסה וקיפול של מצעים ומזרנים. הליכות אטיות לעבר מיחם המים שבקצה הקרון, פעם מרק, פעם תה, פעם אטריות בקופסה ושוב פעם תה. שלוש ארוחות ביום שנאכלות על שולחן פורמאיקה קטן: חמאה, דבש, גבינה מלוחה, נקניק, ירקות, דובדבנים, חלב ממותק. יש כל כך הרבה שעות להעביר ברכבת וניתן להספיק לקרוא ולכתוב, ולמיין צילומים, וללמוד הנדסה, אבל רוב הזמן מוקדש לבהייה מעבר לחלונות על הדבר שניתן לכנותו תנועה. זו של הנוף, וזו של הרכבת וזו שלנו. וחולפות שבעים שעות ועוצרת הרכבת והנוף מאט ואנחנו בתנועה.
אולן אודה מפתיעה מספר פעמים. ראשית, יום ההגעה ה-12 ביוני - יום חג - יום רוסיה. אומה וותיקה אך המדינה זה מכבר נוצרה מחדש. ובכיכר העיר תחת ראשו הכבד של לנין, התאספו התושבים, ישובים על ספסלים מוגבהים, מצטופפים מאחורי גדרות, גודשים את הכיכרות והמדרחוב. ומעל לבמה נישאים נאומים שנועדו להלהיב ולרגש וחוזרות המילים: רוסיה שלנו, מולדת יקרה, אחוות לאומים. להקות פולקלור, ואחריהן מקהלות וזמרים וזמרות, ומשוררים שמקריאים מילים ברוסית ובבוריאטית, ועל כולן מתעלה ילדה עם צמות מקושטות בסרטים ששוזרת יחד את רוסיה, את המולדת ואת האחווה, לקול קריאות הקהל ונפנוף הדגלונים.
ושנית מפתיעה העיר בבתיה העשויים עץ. הקירות קורות גסות, גלילי גזעים והחלונות מעשה רקמה ומגזרת. בתים בני קומה אחת, במיעוטם מבחינים באותות חיים: עציצים, חתול על אדן החלון הפנימי, אור דל. רובם מסוגרים ונראים כמתקשים לשאת את משקלם שלהם.
ושלישית מפתיעים הטעמים המוכרים במזנוני העיר. כיסונים בבצל ולביבות תפוחי אדמה עם שמנת. מרקים עשירים בסלק, בשמיר ובבשר. דגים מלוחים, דגים כבושים, דגים מיובשים, דגים מעושנים, ביצי דגים כתומות ושחורות. תה, קומפוט משזיפים יבשים וכוסמת ריחנית, כמו זו של אמא.
והאגם מתגלה בהדרגה, בלתי נתפס במבט אחד. עולה בגודלו על ארצנו, עמוק מכל אגם אחר, מקבל לתוכו 200 נהרות. ימי הסתגלות לצידו של האגם, בוחנים בזהירות זה את זה. בהתחלה רק היד משכשכת, אחר כך טובלות שתי רגליים. כעבור יום כל הגוף מתפרץ בשאגה לעבר המים הקפואים והאגם המשועשע הודף אותו בקלילות. על שפת האגם נבנה מחנה אוהלים מונגולים, היורטים. מעלה מהזיכרון טיולים שהתרחשו באלף הקודם. השינה בגופים העגולים טובה ועמוקה. וגם לצד האגם נוצרת שגרה נעימה של בישול ומשחק, וטיול ומדורות ותה, כמובן שתה.
וממשיכים בנסיעה לאורכו ומתגלים חופים אחרים, חלוקי נחל במקום חול, עצים שמגיעים עד לשפת המים. כפרים שממתינים לנחשול הנופשים שעתיד להגיע. יש לארח אותם בכל הרצון והנחישות לפני שהחורף שוב יסגור עליהם ויקפיא את מי הימה. והשקיעות ארוכות ומאוחרות, והיום מסרב להסתיים.
ואחד מאותם המאתיים שממלאים את האגם הוא נהר הברגוזין. מתנחש בזרימה איטית בעמק מכוסה ערבה. מצידו האחד גבעות נוחות וירוקות, כר לעדרי סוסים ופרות ומעברו השנים הרים מחודדים ששלג נאחז בקפליהם. ובמרכז העמק העיירה ברגוזין, עיירת ספר וותיקה, מאחז קוזאקים. ובעיירה בית קברות ובו קבורים יצחק, מינא, חנוך, משה, דבורה, חיה צירל ואליעזר שמואל. תעלומה, מה להם בעמק המרוחק? מדוע נשאה אותם מפולין הרוח? והמצבות מספרות במליצות ובשורות שיר על אלה שנתונים תחתיהן:
חלי נא אם רחמניך צור ישעינו
ימים כאלה אל יקרנו
המוות פתאום לא יבוא אלינו
צר לנו אמנו בלעדיך
יבכיון מר עליך בניך ובנותיך
ראש ולענה השקתנו יום שוביך
להאדמה בעצם ימי חייך
[חיה צירל בת ר' שלמה נפטרה יום ה ו' מרחשוון תר"נ]
ועוד מצבות ואשרות בעמק, עטופות בצעיפים ובדגלים נושאי תפילה. ומקדשים מעוטרי גגות, ומעיינות המזרימים מים מקודשים וטעימים מההרים. אלו הם ההרים שמגנים על בני האמונה הבודהיסטית מעברם הצפוני. ובאלה נטמעו האמונות והכוחות הקדומים של העמק: העיט המשגיח מעל, הסלע בדמות השור הרובץ, הצוקים התאומים והאש.
